<h1>העיטור — שער ראשון הכשר הבשר ח"ד</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וקי"ל דכל איסורין דאסורין בהנאה לכתחלה אסורין למוכרן ואם מכרן דמיו מותרים שאין לך תופס את דמיו [קידושין נ"ח ע"א] אלא ע"ג ושביעית וכדאי' בחולין [ד' ע"ב] חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד. מפני שמחליפין ופירש"י דווקא לאחר אבל לעצמו אסור. דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן [פסחים ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואיכא למימר דאפילו לעצמו מותר. וליכא פלוגתא בין קידושין להנאה אחריתי דהא יי"נ שכרו מותר [ע"ז ס"ב ע"א] דומיא דמכרן וקידש בדמיהן אלא שקנס הוא שקנסו חכמים בפועלים וביי"נ כדאי' בגמרא דהשוכר את הפועלים. ותרומת חמץ בפסח דפטור כיון דס"ל דהיא גופא איסור הוי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודומיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל דפלוגתא בדבר הגורם לממון.
<h2>דף יא.</h2>
וכ' גאון מאן דהו"ל עיזא וחלבה ושחטה ואשתכח טריפה אסור למיכל מההיא חלב ודוקא דידע דמקמי דנחלב הוה טריפה כדאמר [נ"א ע"א] הגליד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם לשחיטה וכגון טריפה בידי אדם מן הארכובה ולמעלה. אבל טריפה בידי שמים כגון בבני מעיים בההוא ודאי לא אמרינן דאימר השתא דאיטרפה וחלב כשר הוא ומותר.
<h2>דף נא.</h2>
וכ' גאון מאן דהו"ל עיזא וחלבה ושחטה ואשתכח טריפה אסור למיכל מההיא חלב ודוקא דידע דמקמי דנחלב הוה טריפה כדאמר [נ"א ע"א] הגליד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם לשחיטה וכגון טריפה בידי אדם מן הארכובה ולמעלה. אבל טריפה בידי שמים כגון בבני מעיים בההוא ודאי לא אמרינן דאימר השתא דאיטרפה וחלב כשר הוא ומותר.
<h2>דף צג:</h2>
אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר דריחא לאו מילתא היא עביד לוי עובדא בגדי וד"א וכ' רב אלפסי [חולין פ"ז] פלוגתא דרבוותא אית מאן דפסק כרב ואית מאן דפסק כלוי ומסק' כלוי דרבא קאי כוותיה בע"ג בבת תיהוא דריחא לאו מלתא היא ומתניתן דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין של תרומה דאמר רשב"ל פת חמה וחביות פתוחה כ"ע ל"פ דאסור דמשמע ריחא מילתא היא בההיא אפילו לוי מודה דאסור אלא דרב סבר בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש כפת חמה וחבית פתוחה דמי ולוי סבר כפת צוננת וחבית פתוחה דמי הלכך קם ליה רבא כר"מ ולוי כר"י והלכתא כר"י והא דתני רב כהנא פת שאפו עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותח והאי ביעתא דאטווי בהדי בישרא ואסרה למיכל בכותח ומסתב' לן ד"ה היא כיון דתרי מילי נינהו כפת חמה וחבית פתוחה נינהו. והא דגרסי' בפסחים [כ"ה ע"ב] בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דקי"ל כרבא דאמר אסור אפילו בלא אפשר וההיא נמי בע"ג [ע"ז י"ב ע"ב] אבל מעוטרת בוורד והדס דקמיתהני מריחא אסור התם במידי דעביד לריחא דומיא דקטורת [פסחים כ"ו ע"א] דהמריח בה פטור אלא שמעל וכל הני כפת חמה וחבית פתוחה דאסרו אבל מידי דלאו לריחא עביד קי"ל כמ"ד ריחא לאו מילתא היא וכ"פ רב אלפס ז"ל. ודיוקא דדייק שצלאו דיעבד אין לכתחלה לא. לא דייק לן דהא בת תיהא לכתחלה היא ותו כי פריך מהא דא"צ שני פסחים כא' לישני דהתם לכתחלה הוא דקאמר ופת שאפאה דיעבד היא וטעמא דקאמר משום שיש לו מתירין הוא ל"ד ליל"מ דעלמא דהתם היא גופא אסור והיא גופא אית ליה היתר משא"כ בפת (דבאפי' לחודה) [ואפי'] לכתחלה איתא בירושלמי. וה"ג התם [פ"י דתרומות ה"ב] מהו לצלות ב' שפודין א' של נבילה וא' של בשר שחוטה רב"א אסור ושמואל אמר מותר ש"מ לכתחלה קאמר ודווקא בתנור ג' ואין ביניהם כלום אבל כעין ב' קדירות כגון ב' שפודין והפסק בנתים תל גחלים או אפר באמצע ד"ה מותר וכיון דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור הלכך אסור לאפות עם הבשר בתנור כגון אלו הקיטרא"ש והטיט שמגלה אבל אותן המכוסות בבצק מותרת לכתחלה דהו"ל כעין שתי קדרות. מיהו הרחקה בעי שמא יבקעו ויגעו בפת ויאכל בלי קליפה דהא גזרינן [חולין קי"ב ע"א] לאנוחי כדא דמלחא אכדא דכמכא כדפי' לעיל ור' יצחק הלוי אסר אפילו לאפות מולייתא שלנו דילמא דייב שומנא בפת ואתי למיכליה בחלב מהאי דאין טשין [פסחים ל' ע"א] את התנור באליה כדלעיל.
<h2>דף צח:</h2>
אמר אביי [חולין ק"ח ע"א] ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן וכו'. וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. ופירש"י ז"ל דרבא ס"ל דרבנן. ור"י נמי במס' ע"ג [ס"ז ע"ב] הכי אית ליה וקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ובג"ה קאמר [חולין צ"ח ע"ב] לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואמרינן הא דגרסינן [פסחים מ"ד ע"ב] לרבנן ליתן טעם כעיקר ור"ע דיליף מגעולי א"י אסמכתא בעלמא היא א"נ געולי א"י חדוש הוא להיתר מצטרף לאיסורין ומסתברא דכולהו ס"ל טכ"ע. והנ"מ שאכל כזית איסור בטעמו אבל לא אכיל כזית איסור וכגון כזית שנימוח בתבשיל ולא אכלי כולי'. והיינו טעמו ולא ממשו פליגי בה אביי ורבא דלאביי היא בכלל טכ"ע דאורייתא דגמרינן מבב"ח לרבא אינו בכלל (ב)טכ"ע וטעמו ולא ממשו פטור. ור"י נמי ס"ל כרבא דהא ר"י דאמר כר"ע כדאיתא התם ור"ע יליף טכ"ע מגעולי א"י (ורבא נמי דלא) [ולרבא נמי לא] מצי למימר דס"ל געולי א"י חידוש הוא דהא קי"ל בנטל"פ מותר אף בגעולי א"י כדפי' הלכך כולהו ס"ל טכ"ע דאורייתא ולוקין עלי' דהא דאמר רבא לא נצרכא אלא לטכ"ע ובקדשים אסור ה"ה לחולין והאי דקאמר גלי רחמנא בחטאת דמשמע דבחטאת לטכ"ע אתא. הא ליתא כדאמרינן בפסחים דחטאת להיתר מצטרף לאיסור אתא אע"כ כיון דהיתר מצ[ט]רף לאיסור (אתא) גבי חטאת כ"ש טכ"ע וליכא למיגמר (זרוע) [מזרוע] בשלה מינה דשרי והא דקשיא לר' יעקב מהא דאמרינן בזבחים בפ' דם התערובות [ע"ח ע"א] דאמר ר"ל הפגול והנותר שבללן זה בזה פטור ואמרינן התם ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ומתיב רבא עשה עיסה מחטה ושעורה וכו' ומן האורז כו' עד אדם יוצא בה י"ח בפסח ש"מ דס"ל לרבא נ"ט ברוב דאורייתא ולוקין עליו מדלא משני נהי דמדאורייתא היא ויוצאין בה בפסח אבל מילקא לא לקי מסתבר הנ"מ בנ"ט ברוב כיון דרובא (דאורייתא) איסורא היא בנ"ט נמי דאורייתא היא ולקי ור"י נמי הכי ס"ל כדמוכח בירושלמי [חלה פ"א ה"א] דר"י מחייב אבל נ"ט דעלמא דרובא דהתירא אע"ג דאיכא טעם לא לקי כר"י [ע"ז ס"ז ע"ב] דאמר טעם ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ור' יעקב מחק הספרים ואמר לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור והא דר"י מוקי במין במינו והא דזבחים בשא"מ וחמור מין בשא"מ ממין במינו ואנן כתבינן מאי דסבירא לן (ומאי) ודמסתברא לן שאתה מוצא איסורו בשבעה דרכים. נ"ט ברוב. והיתר מצטרף לאיסור וטעמו וממשו. וטעמו ולא ממשו. וטעם כעיקר. וחצי שיעור. וערוב. הא' נ"ט ברוב. איסור והיתר שנתערבו ויש בו רוב מן האיסור ומעוט מן ההיתר ושניהן ניכרין ואכל כזית מן האיסור עצמו אלא שאכלו מעורב כגון בפגול ונותר שבללן זב"ז וכגון מצה ומרור שכרכן זב"ז רי"א חייב ור"ל אמר פטור ש"מ דנ"ט ברובא וטעמו ולא ממשו תרתי מילי נינהו דנ"ט ברוב לר"י חייב וטעמו ולא ממשו פטור. הב' היתר מצטרף לאיסור. רובו מן האיסור ולא אכל אלא כזית בין איסור והיתר א"א בלא טעם ודכ"ע אין היתר מצטרף לאיסור אלא בנזיר מחלוקת ר"ע ורבנן אבל ר' יעקב אומר שאין בו טעם. הג' טעם כעיקר. כזית איסור שנימוח בתבשיל ואינו ניכר האיסור כלל ואין בו ממש אלא טעם ואכיל כזית איסור בטעמו וה"ג בירושלמי [ערלה פ"ב ה"ה] א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ובנזיר אפי' לא טעם כו'. א"ר אלעזר כל נ"ט אין איסור והיתר מצרפן ובנזיר איסור והיתר מצרפן. מתניתן מסייע ליה לר' זעירא כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתא דר' אבא כיון שאכל ממנו כזית חייב והיינו דאמר גבי מקפא וגבי נזיר ששרה פתו ביין מ"ט משום דהיתר מצטרף דמשום טעם כעיקר ליכא למימר דהא לא אכיל כזית מן האיסור. הד' טעמו וממשו. ה"ד כגון שאכל כזית איסור בלא תערובת בין בב"א בין בזא"ז (והא) [והוא] שאר"י כל טעמו וממשו לוקין עליו. הה' טעמו ולא ממשו. כזית שנימוח ולא אכיל אלא טעמו אבל לא אכיל ממשו שהרי לא אכיל כולו ואין לוקין עליו (ס"ד) הו' ערבוב מחלוקת ר"א ורבנן. ב' דברים הניכרים ורובן היתר ואכל כזית איסורא אלא שאכלו מערב. רוב מן ההיתר ומיעוט מן האיסור וקי"ל כרבנן דאמרו ועל (אי) עירובו ולא כלום אבל ר"י אבן גיאות פסק הלכתא כר"א ולא דייק לן. הז' חצי שיעור. דאתמר [יומא ע"ד ע"א] ר"י אמר חצי שיעור אסור מן התורה וקי"ל כר"י דתניא אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור שאינו בעונש יכול שאינו באזהרה ת"ל כל אוכל חלב ש"מ דחצי שיעור [אין] לוקין עליו ומסתברא לן דווקא חצי שיעור בלא תערובות אבל ע"י תערובות מותר (מה"ט) [מה"ת] (אעפ"י שיש בו חצי שיעור אין לוקין עליו דהא קי"ל בכל איסורין שבתורה חייב מלקות בחצי שיעור וה"ה בכ"ש) וה"ה בכ"ש לר"ש.
<h2>דף קד:</h2>
איסור בשר בחלב. כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. ואוקמה ר"א אליביה דר"ע דאמר חיה ועוף אינן מד"ת אלא מד"ס וה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מד"ת (ולא) [ומהן] מד"ס. ובשר חיה ועוף אסור להעלותן עם הגבינה על השולחן [וכו'] גזרה שמא יעלה באלפס ראשון ש"מ דגבינה כחלב דמי ואסור מד"ת.
תני אגרה חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ר' אלפסי פירש מטלית. (והל"ל) [והוא אמר לה] בלא קנוח הפה ובלא נט"י. ומסתברא דבלא קינוח הפה פי' הוא דאפיקורן והוא לשון זלזול והפקר בלא קנוח הפה ובלא נט"י. מסתברא כל היכא דתנא הכא עוף ה"ה לחיה וטעמא דאגרא משום דאיסורא דרבנן הוא ולא בעי שהייה. ונ"מ דלא (בעינן) [אמרינן] חיה ועוף חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דכל בדרבנן אפילו לר"י מין במינו בס' כדאמרינן גבי (נתפרצו עיגוליו נתפרצו חביותיו) [אוצ"ל "נתפצעו אגוזיו נתפתחו חביותיו [והוא בערלה פ"ג מ"ח]] לר"י דאמר יעלו גבי דרסה בעיגול כר"י [זבחים ע"ג ע"א] דאמר יעלו ורבינו יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתי ליה בישרא ולא משא ידיה א"ל והא תניא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ה"מ בליליא אבל ביממא הא קא חזי. וה"ה דהל"ל למיפרך מדר"נ דאמר [ק"ה ע"ב] בין תבשיל לגבינה חובה אלא דברייתא עדיפא ליה ומדלא משני התם בשר וגבינה הכא גבינה ובשר ש"מ לענין נט"י אידי ואידי חובה להעביר מה שבידו ל"ש בין גבינה ובשר ובין בשר וגבינה אלא לענין שהייה ורבינו יצחק קינוח עביד נט"י לא עביד משום דיממא והלכתא ביום א"צ נט"י בין תבשיל לגבינה שאחריו או שלפניו אלא קינוח הפה לגבינה לבשר. ושהייה לבשר וגבינה. אבל בלילה צריך נט"י וקנוח הפה. ועוף וגבינה א"צ שהייה לבשר וגבינה ולא קנוח הפה ונט"י לגבינה ובשר.
<h2>דף קה.</h2>
ת"ר בש"א מקנח. ובה"א מדיח. ואסיק בש"א מקנח וה"ה מדיח ובה"א מדיח וה"ה למקנח. והלכתא צריך להדיח פיו במים או ישתה ויקנחנה בפת או בכל מידי כדאמרינן בכל מידי הוה קנוח לבר מתמרי קמחא וירקא. בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום. והאר"ח אכל גבינה מותר לאכול בשר. בשר אסור לאכול גבינה. אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ולא כלום. ור"י בין בשר וגבינה שלפניו קאמר. ודוקא לענין שהייה. שאם אכל גבינה מותר לאכול בשר באותה סעודה בקנוח בין ביום בין בלילה. ונט"י בלילה ואם אכל בשר צריך שהייה וכן הלכתא. א"ל ר"א בר יוסף בשר שבין השינים מהו. קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם. והלכתא אפילו שהה. אם חושש ובשר בין השינים צריך להוציאה. אמר מר עוקבא אנא להאי מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתא אכילנא והלכתא אסור לאכול גבינה בתר בשר. אפילו בקינוח עד ו' שעות כשיעור דשתי אינש מיא מסעודתא לסעודתא. ואי שהה כה"ג לא בעי קינוח וליכא קינוח בשמעתא אלא לבשר בתר גבינה והא דאר"נ אמצעיים רשות. לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל. אבל בין תבשיל לגבינה חובה. דמשמע מדלא קאמר בין גבינה לתבשיל. דשרי למיכל גבינה בתר בשר ההיא רשות וחובה אתי לאשמעינן ובין תבשיל לגבינה שלפניו קאמר. וא"נ בגבינה בתר [בשר] קאמר שאם בא לאכול גבינה בסעודה אחרת חובה ליטול ידיו. ולא מהני תנאה דקי"ל [חולין ק"ו ע"ב] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה בו וא"נ בין תבשיל (ובשר) [בשר לגבינה] ולא אכיל הבשר. ומדלא מבעיא ליה לרב אסי שהייה בין (גבינה לבשר) [בשר לגבינה] בכמה ש"מ דלית ליה שיעורא אלא כשיעורא דסעודתא אחריתי והדין סברא דר"ח ורש"י ורבינו אלפסי ז"ל פי' אכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח [בשה"ח הגיה "בלא קינוח" וכ' דאין זה "רב אלפס" אלא "בה"ג" ע"ש] באותה סעודה ובנט"י. אכל בשר אסור לאכול גבינה באותה סעודה עד שיקנח ויטול ידיו. ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודתא אחריתי. חומרא בעלמא הוא דעביד וכן כתב בתשובת הגאון אכל בשר מותר לאכול גבינה בסעודתא אחריתי. וה"מ בחסידי אבל [אנן] אין מקנחין ומחוורן ידן ופומן ואכלין. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קינוח הפה ובלא נט"י. ה"מ בדחזי לידיה בדלא מטנפין והיינו דקאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה וקאמר נמי וכמה ישהה בין תבשיל לגבינה ולא כלום שא"צ שהייה אפי' כדי קינוח. ורב יצחק בר משרשיא דאכיל בשר בתר גבינה. לא עביד קינוח דאי איתא דעביד כי מקשי ליה עוף אין בשר וגבינה לא לישני ליה נהי דבשר וגבינה בעי קנוח ונט"י גבינה ובשר בקנוח סגי ואיהו קנוח עביד ואי משום (הכא) [הכי] לא קשיא חדא דלגבי נט"י לא שייך פלוגתא בין בשר לגבינה. וגבינה ובשר. דכי אהדדי נינהו ועוד גבינה בתר בשר דלא סגי ליה אלא בשהייה וע"כ האי דקאמר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ל"ד וגבינה ובשר קאמר ומיהו (מסתיי') [מסתברא] כקמאי מדקתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן מכלל דבשר וגבינה נאכלין בקנוח הפה ובנט"י. ועוד שהייה מנ"ל דלא מתני' תניא ולא אבעיא מיבעיא לן אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ולא כלום הו"ל למיבעיא כמה שיעור שהייה בין בשר לגבינה אלא לאו ש"מ דב"ש וב"ה בין בשר וגבינה היא ושהייה מדת חסידות היא ומחמרי בה כדמחמרי בה חומרא בג"ה ובדם [ירושלמי תרומות פ"י ה"ו] ובב"ח. והגדת עשר תעשר מסייע להו דאמר התחילו המלאכים אומרים רבש"ע לא אמרי' לך שלא תתן להם תורה א"ל הקב"ה תינוק הגמול בישראל מקיים יותר מכם יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב אינו אוכל עד שירחץ ידיו מן הבשר ואתם כשבאתם אצל אברהם אכלתם בשר וחלב כא' שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר לכך נאמר לך כתוב הדברים וסמיך ליה לא תבשל גדי בחלב אמו ואע"ג דאיכא למימר תינוקות דווקא אבל גדולים בעי שהייה דאלת"ה קנוח מיהא בעי אלא לאו ש"מ תינוקות דווקא אפ"ה ליכא לאדחויי.
<h2>דף קז:</h2>
צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהא נוגעים זה בזה ואם היה נוגעין זב"ז בעי הדחה כדאיתא לקמן חם קולף צונן מדיח ואי שרית לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ש"מ כגון להעלות בשר היתר צונן בקערה דאיסורא צונן אסור לכתחלה דלמא אכיל בלא הדחה ודווקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה דמתניתן דקתני בשר וגבינה בשר מבושל הוא. אבל במידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וזולתן שרי לכתחלה דאלת"ה היכא מזמנין [ביצה כ"א ע"ב] לא"י וספין ליה חמרא בכסא דילן הא לכתחלה בעי הדחה אלא לאו ש"מ במידי דאורחיה בהכי שרי לכתחלה ומנהג היא דיהבי ביה עפרא בתר דשתי א"י מיניה וכיון דצב"צ [—דצונן בצונן] בעי הדחה צריך למרחק שלא יהא נוגע בשר בלחם שאם נוגע בו אסור לאכול עמו גבינה. וכן שלא יגע גבינה בלחם. ולא יאכל בשר במפה שאכל בו גבינה אלא איסור ליכא הרחקה מיהו בעי. רשבג"א אף שני אכסנאים אוכלים על שולחן א' זה בשר וזה גבינה דאין חוששין. והוא דאין מכירין זא"ז אבל מכירין זא"ז אסורין ותנ"ה שנים שנכנסו לפונדק א' זה בא מצפון וזה בא מדרום אוכלין על שלחן א' זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ולא אסרו אלא בתפיסה אחת ופירש"י לא אסרו להעלות גבינה ובשר על השלחן. אלא בשלחן אחד. שלחן א' ס"ד אפילו בב' שלחנות כשמכירין זא"ז אסורים אימא כעין תפיסה א' שקריבין זא"ז ואין היכר בנתים ובהפסק בנתים בשני מפות או הפסקות אחרות בנתים מותר וכן המנהג.
<h2>דף קח.</h2>
טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר. אם יש בה טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנ"ט באותה קדירה ה"ז אסור הא מילתא לא אתיא לה רב אלפס ולא בריר לן סברא דיליה אי משום דקתני בע"ג [ע"ד ע"א] בכ"ח במשהו התם אחר שנעשה בב"ח היא. וחתיכה בחתיכות היא דהוי דבר שבמנין ולא בטיל ואוסר בכ"ש, גרסינן במשניות כלומר בכל מה שהן חתיכות אוסרות כמה חתיכות אבל בב"ח ה"ה בנ"ט ככל איסורין שבתורה וכן הלכתא.
אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולה ואסור דס"ל לרב אפשר לסוחטו אסור כר"י ופסק רש"י כרב בתרווייהו ורב אלפסי פסק כרבה בב"ח דאמר חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכה דאפשר לסוחטו מותר ומסתבר לן דאפשר לסוחטו אסור דקי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא ור"י ור"ל קי"ל כר"י ותרוייהו ס"ל דאסור אבל מין במינו (ס"ל לעיל) פסקינן לעיל (בהל' גיד) מאי דס"ל (אסור). הלכתא טפת חלב שנפלה על החתיכות אתה מוצא ה' ענינים הענין הא' אם ניער את הקדירה מתחלה ועד סוף ויש בה חתיכה אחרת לד"ה אינו אסור עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות ואם אין בו טעם לא חיישינן לשמא לא ניער יפה יפה. הב' לא ניער בתחלה ולא בסוף ונפל בחתיכה וחתיכה רובה ברוטב ומיעוטה מגולה החתיכה שקבלה טעם אסורה ושאר החתיכות מותרות דמבלע בלע מיפלט לא פליט והיינו רישא דמתניתן דקתני כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשית אוסרת וכן בכל איסורין שבתורה. הג' אם ניער את הקדירה בסוף הרוטב והחתיכות עמה חתיכה ענ"נ דאפשר לסוחטו אסור ואי ס"ל כר' יהודה אוסרת כל החתיכות אפילו הן אלף ומסברא דילן אליבא דרבנן בס' חתיכות כמותה בטלה וצרפתי שאמר דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בב"ח ובשא"מ לא ברור לן טעמא. הד' בין במינו בין שלא במינו ואפילו לר"י היכא דאיכא רוטב רכה בתוך החתיכות ויש בו ס' באותה חתיכה שקבלה האיסור משליכה ומותר הכל דקי"ל כל מין ומינו ודבר אחר סילק את מינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו אבל עבה הרי הוא כבשר וקי"ל (כחזקה דילן רואין בפ"ג דע"ג בע"ג דף ע"ג דאמרינן מצא מין את מינו — עיין בשעה"ח) ואית למימר בדבר המתערב ל"ל רואין כגון יין ומים. וכגון ההיא דבכורות [כ"ב ע"א] בהלוקח צמר מעם הארץ דאמר ר' ירמיה ל"ש אלא לטבל פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור וצ"ע. ואית מ"ד דהא דאמרינן סילק את מינו כאילו אינו למאן דאית ליה קאמר. הה' והיכא שלא נתן טעם בחתיכות היתר וסילק את האיסור. לא אמרינן חתיכה עצמה הסמוכה לה נ"נ מאיסור משהו לאסור כל החתיכות מפני שהן מינה כדמוכח בפ' ג"ה [ק' ע"א] חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא שנתערבה עם החתיכות דאוקים אמורא ודריש. כיון שנתן טעם בחתיכות [וכו'] ואי"ל הכא במאי עסקינן בשקדם וסילקן כלומר סילק חתיכת האיסור קודם שקבלו טעם האיסור. והניח האחרות שהיו עמה ש"מ היכא שלא נותן טעם בחתיכה הסמוכה לה לא אמרינן. כיון דאיסורא דרבנן היא ל"א חענ"נ [עי' שעה"ח מה שהגיה] וכ"כ ה"ר יעקב. חתיכת חלב שנפלה בקדירה שיש בו רוטב ורוטב (יתיר) [היתר] אעפ"י שיש ברוטב לבטל חתיכת האיסור כדין מין במינו וד"א צריך שיהא ברוטב היתר לבטל הרוטב שבלעה חתיכת איסור. דמה שבלעה ופלטה הוה רוטב נבלה. ואם יש שם חתיכת היתר ששים ברוטב ממה שבלעה איסור נימא סליק רוטב היתר שהיא מינו וחתיכות היתר שא"מ רבה על רוטב איסור ומבטלו. כדגרסינן אמר רב בשר אסור וחלב מותר. ופרכינן חלב נבלה הוא ואוסר כל היורה (בחלב שבלע הבשר ופלט) ומשני כגון שנפל ליורה רותחת וסלקא קודם דניחא יורה. אלמא אי ניחא יורה אסורה.
<h2>דף קח:</h2>
איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. אמר רב בשר אסור. וחלב מותר. וכגון שנפלה ליורה רותחת ומה שהבשר בולעת מן החלב. שוב אינה פולטת. עד שתנוח מרתיחתה וקודם שתנוח קדם וסילק את הבשר. אבל אינה רותחת וסילק א"נ רותחת ולא סילק את האיסור. בולע הבשר מן החלב. ונעשית כזית נבלה. ואחר שבלע איסור ונח מן הרתיחה פולט מה שבלע והו"ל חלב נבלה בחלב היתר. וס"ל לרב אפשר לסוחטו אסור ומין במינו לא בטיל. ודווקא בשר שבתוך יורה שוב אינה פולטת מה שבולעת כדאמר מבלע בלע מפלט לא פליט. אבל היא עצמה פולטת השמנונית ובלעה ממין אחר שבתוכה. בין רותחות בין אינה רותחות. דהא מעשים בכל יום שפולטת כשהיא רותחות שאם תתן ירקות או בשר שמן בקדירה. מיד ישתנה מראית המים שבתוכה. וכן כל רותחין מבליעין את הפלוט שחוצה לו ומפליטין את הבלוע אבל מה שבולעת שוב אינה פולטת. עד שתנוח מרתיחתה. (והלכתא) [והלכך] כלי איסור שנשתמש בכ"ר מגעילין ברותחין ומפליטין איסור שבלע דופני הכלי והאסור שפולט שלא בזמנו היא ומקמי דמטי זמן אסורא בטל הוא מיד. ובת' הגאונים היורה הגדולה מגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפת בצונן ומפליטה (בחמין) [מחמץ] תחלה ואח"כ מרתיח בה מים רותחין בלי שיעור ומגעיל בה יורות קטנים וסכינים ועץ פרור. שאלו צריך להגעילן בכ"ר ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה. שאם ינוחו יאסרו להגעיל בהן כלים ומעלין ושוטפין בצונן. וכ"כ הר"י אבן גיאת ז"ל בשם רב הילאה וכ' שמגעיל א' צריך לסלקו קודם שינוח מן הרתיחה. ולא להניח עד שתנוח ויכול להגעיל כלי איסור בתוך יורה גדולה של איסור. ולבסוף יגעילנה ויקיפנה בשפתה שפה של טיט וישפכנה כשהיא רותחת. בשם ר' יעקב אין להגעיל אלא בקדירה שאינה ב"י. ואין להגעיל אלא במי היתר. ואית דמפרשי כי נייח הדר פליט. כשהוא שבע מלבלוע פליט כדאמרינן [קי"ב ע"ב] (ניחא) [נייחא] דגים והדר פלטו עופות. ובהגעלה נמי צריך שישהה הכלי עד שיהיה שבע ויפליט האיסור. וקשיא ליה לר' יעקב ז"ל אפילו קדם וסילקו נמי. אמאי חלב מותר שמא שבע היה ופליט. ועוד הגעלה נמי מנא ידעינן שהוא שבע מלבלוע והדר פליט. ומפרש לה כדמפרשינן. ואיכא דאמר כשהיא רותחת אינה פולטת איסור שבכלי עד שתנוח מרתיחה וכל הגעלה אינה כלום עד שתנוח כי בעת רתיחתה אינה פולטת כדאמרינן כגון שנפל לתוך יורה רותחת. דמיבלע בלע מיפלט לא פלט. אבל כי נח הדר פליט כדפי'.
<h2>דף קט:</h2>
הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הא מתני' וגמרא דילן חזינן פלוגתא ביני רבוותא. רש"י אוקמא לצלי ולכתחלה בעינן או שתי וערב כדאמרי' א"ל ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול ונוסחא דילן דלא בעי שתי וערב אלא לקדירה אבל לצלי בקריעה אחת סגי לכתחלה ואם לא קרעו לצלי מותר כלישנא קמא ולקדירה אפילו אין בה בשר בעינן קריעה ש"ו וט"ב ואם לאו אסור בין לל"ק בין לל"ב. והאי דאמרינן [צ"ז ע"ב] כחל בס'. היכא דלא קרעו ובישלו בהדי בישרא ל"ד דאפילו בלא בישרא אסור ואית דאמר (פירושו) [פירושא] דספרי היא (ד)הא דאר"נ (אוקי לה בחלי) [זויקו לה כחלי] לצלי קאמר ולכתחלה היא דשרי בלא קריעה ומתניתן בקדירה בבישול קאמר. וכחל שבישלו בחלבו מותר ליכא לאוקמי בקדירה ודיעבד דס"ל אינו עובר עליו ואסור ולצלי הוא דקאמר ופסק דילי כל"ק דרב וצלי בקריעה א' מותר לכתחלה ואם לא קרעו כלל מותר ולקדירה לעולם אסור דיעבד אי לא קרעו ש"ו וט"ב ור' יעקב ז"ל אסרו בצלי בדיעבד אם לא קרעו כלל ומתירו לבשלו לכתחלה בקדירה בקריעה אחת בלא בשר. ובדיעבד בקדירה עם בשר וה"פ הכחל קורעו לבשלו בקדירה. ומפרש בגמרא ש"ו לא קרעו אלא קריעה אחת שתי או ערב ובשלו עם בשר בקדירה אינו עובר עליו ומותר (וה"ל) [והלכה] כל"ק והא דתנן כחל שבשלו בחלבו מותר בשלו בקריעה א' קאמר ואמר ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול הא קמ"ל דל"ב ש"ו אלא לקדרה בהדי בשר ומתניתן בבשר קמיירי אבל בלא בשר (אי) [או] לצלי אפילו לכתחלה מותר בקריעה אחת ואם לא קרעו כלל אסור לעולם והא דר"נ בשל בלא בשר ובקריעה אחת הוה והתיר (לאכילה) [לכתחילה] ורבינו אלפסי ז"ל משמע דס"ל דלצלי מותר לכתחלה בלי קריעה וה"פ הכחל קורעו ומוציא את חלבו ובגמרא מפרש כיצד קורעו והתם מוכח או באנפי נפשיה או בהדי בישרא לא קרעו כלל אינו עובר עליו וללישנא קמא אינו עובר עליו ומותר ותניא כוותיה כחל שבשלו ולא קרעו מותר. כיצד קרעו אר"י קורעו ש"ו וט"ב ומוציא את חלבו בכותל אר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול וקמ"ל דלא בעי ש"ו אלא לקדירה בהדי בישרא ומתניתן דקתני קורעו ומותר בלא בשר קאמר ובקריעה אחת (ור"י לא אמתניתן בלא בשר פליג לל"ק אינו עובר עליו ומותר לל"ב אסור) [ולא פליג על ר"י] ובא"ג דל"ב ש"ו וט"ב. כלומר דליתא לדר"י. א"נ לקדירה עם בשר אשמעינן דסגי בקריעה. ולהאי לישנא קדירה עם בשר וקדרה (עם לא) [בלא] בשר כי הדדי נינהו ומיהו מתניתן בלא בשר קאמר(י) ואי לא קרעו כלל מותר אבל עם בשר ולא קרעו כהלכתן אסור ואיכא למימר דעם בשר בעי ש"ו בלא בשר או שתי או ערב ור"נ דאמר זוקו לה כחלי בקדירה בקדרה בלא בשר קאמר וג' מחלוקת בדבר ר"נ מתיר לבשל כחל בקדירה בלא בשר לכתחלה בלא קריעה כלל ומתניתין דקתני קורעו בקדרה עם בשר קאמר ואינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני כחל שבישל בחלבו בקדרה מותר אפילו לכתחלה בקדרה בלא בשר דאי בקדרה עם בשר אפילו דיעבד בלא קריעה אסור ולל"ק מתירו דיעבד ובלא בשר כדקתני כחל שבשלו [בחלבו] מותר ולל"ב אסור אפי' דיעבד בלא קריעה ורבוותאי כולהו פסקו כל"ק והלכך צלי מותר לכתחלה בלא קריעה ובקדירה עם בשר אסור אפילו בדיעבד בקריעה אחת ועלה אמרינן כחל בששים היכא דלא קרעה ובשלה בהדי בישרא אבל בקריעת ש"ו וט"ב מותר לכתחלה בקדרה בלא בשר ואם בשלו ולא קרעו כלל מותר ואי לאו דרבוותא פסקו כל"ק ה"א מסתברא כל"ב דהא כי סליק ר"א אשכחיה לזעירי וא"ל איכא תנא דתנא ליה רב כחל וכו' ורב יוסף בר' אבא דאמר כחל של מניקה שנטלה כולהו משמע דס"ל כל"ב דרב ומיהו כחל של מניקה הוא דאסור אבל שאינו מניקה מותר. ובעל הלכות פליג אכולהו סברא דרבוותא דכתבינן והכין כתב היכא דקרעי' לכחל וחתכי' ומלחי' ושדי' בקדרה שיש בה בשר לכתחלה לא לשדי' ואי שדי' מותר והמחמיר תע"ב דהא בסורא מחמרי ולא אכלי כחלא.
<h2>דף קיא.</h2>
דריש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא [שרי] עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא וש"מ שמותר לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר. ואיכא דיליף מהכא דכחל שקורעו וט"ב אסור לבשלן בקדרה שאכלו בו בשר לכתחלה אבל דיעבד שרי דהא הכי לכתחלה אסור עילוי בישרא ואין נראה התם צלי היא וליכא קריעה כלל א"נ או שתי או ערב דכיון דלא קרעו כהלכתו יש בו חלב אבל היכא שקרעו ש"ו וט"ב לא נשאר בו כלום דא"כ אפי' לקדרה חדשה בלא בשר ליתסר דהא חלב שחוטה אסור מדרבנן אלא לאו ש"מ בהכי לית ביה חלב כלל ומותר אפי' בקדירה עם בשר ובתשובת צרפתי ומליחה לא מהני לכחל דם אשכחן דנפיק במליחה אבל חלב לא אשכחן אבל בעל הלכות משמע דמהני ליה מליחה כדכתיבנא לעיל וצ"ע.
<h2>דף קיא:</h2>
גרסינן בפ' כ"ה יתיב ר' כהנא וקאמר קערה שמולח בה אסור לאכול בה רותח לחם צונן שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. ה"ג ר"ח ורב אלפסי מ"ט אמר אביי האי איסורא בלע האי התירא בלע סוף סוף התירא דאתי לידי איסורא היא אלא אמר ר' האי אפשר למטעמי דהתירא בלע והאי לא אפשר למטעמי דאיסורא בלע ואי אכיל בה רותח קולף וכן הלכתא ואית למידק מינה דסכין שחתך בה בשר טעים ליה אי ליכא טעם בשר מותר לחתוך בו גבינה וכן נמי קערה של בשר דאיכא למטעמי אבל חתך בסכין דאיסורא דליכא למטעמיה אסור לאוכלו ברותח וקולף וגירסת דרש"י צנון שחתכו בסכין מותר וא"א להאי גירסא קשיא אביי אדאביי דלקמן פסקינן הלכתא דחזקי' משמי' דאביי צנון שחתכו אסור לאכול בכותח. אתמר דגים שעלו בקערה אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח אית דמפרשי דגים רותחין שעלו בקערה של בשר צוננת א"נ עלו בקערה רותחת וכגון שטועמן ויש בהן טעם בשר אבל צונן בצונן בהדחה סגי ואית דמפרשי דגים מבושלין ואינן בני הדחה. ומסקינן אמר חזקי' משמי' דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה אעפ"י שיש בהן טעם בשר מותר לאוכלן בכותח דנ"ט בר נ"ט היא. לפי שלא קבלו טעם מגוף האיסור אלא מן הקערה שקבלה טעם מן הבשר וה"ה דמותר לאוכלן בגבינה אבל כותח בקערה של בשר אסור דלאו נ"ט בר נ"ט הוא וצנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח אית דמפרשי אע"ג דנ"ט בר נ"ט היא אגב חורפי' בלע טפי והו"ל כחד טעמא א"נ משום דסכין גוף האיסור היא שדרכו להיות עליו שמנונית ולחם צונן שחתכו בסכין דמותר. משום דאפשר למטעמי' הלא"ה אסור לאו נ"ט בר נ"ט היא דסכין גוף האיסור היא ש"מ דלא אמרינן בכל דוכתי דנ"ט בר נ"ט מותר דהא רב איקלע לבי רב שמן בר אבא וחש בעיניה ואותו שייפא עבדו ליה וחוורא תמן בו בישולא ויהיב טעמא דמרירתא ור"ח גרס נ"ט בר נ"ט בדגים עצמן מותרים הם. וטעמא דהיתר היא ועכשו בכותח אינו אלא נ"ט אבל לאכלן עם הגבינה אסור ולהך סברא מותר לאכול כותח בקערה של בשר הלכך ללישנא קמא תבשיל שאין בו בשר שנתבשל בקדירה חולבת או של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל או של בשר או של חלב בלא קנוח הפה ונט"י ודווקא נ"ט בר נ"ט דבשר עצמו מותר וטעם היתר מש"ה מותר בחלב אבל נ"ט בר נ"ט דנבלה דהיא גופא איסורא אסור לעולם וצנון דאסור לאכלו בכותח. דווקא צנון דאגב חורפא בלע ואסור לאכול עד שיוטל את מקומו כדאמרינן [פסחים ע"ה ע"ב] גבי נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו אבל אבטיח (וקושיות) [וקישות] גריר ליה (לכל פסקיה) [לבי פסקי] אליבא דמ"ד דס"ל בעלמא אגב [חורפיה] דסכינא בלע הוה קולף אליבא דמאן דלא ס"ל [כן] גרידה כ"ד דהיינו בהדחה בעלמא אבל הכא לא שייכא הדחה ומסתברא קערה דאיכא בשמעתין ב"י הן הא לאו ב"י מותרין לאכלן בכותח.
<h2>דף קיב.</h2>
קלופי דליפתא שרי קלחי דסלקא אסור. ואי חתך בהודליפתא מעיקרא והדר חתך דסלקא ש"ד בעא מיניה ר"ד בר יוסף מר"נ מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא א"ל אסור דחלא מאי א"ל שרי מ"ט האי איתא לאיסורא בעיני' ש"מ דכל היכא דאיכא למיגזר גזרינן.
בפ' כ"צ [פסחים ע"ו ע"א] אתמר חם לתוך חם אסור. חם לתוך צונן קולף דאדמיקר ליה בלע. צונן לתוך צונן [מדיח] ואפי' צונן לתוך חם אי ההיא משהו הוה [לא בעי אלא קליפה זה] (א"מ) (כגון פת שנאפה עם מולייתא דאיסורא. ונטף מרוטבן תחת הפת אבל נטף מרוטבן על הפת הו"ל כאלו נפל מרוטבו על החרס וחזר עליו דיוטל את מקומו. ודווקא כשהוא חם אבל צונן קולף) דומיא דסיכה דמשהו בעלמא עבדי ליה כדאמרינן. סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. וצונן בתוך צונן דמדיח דווקא שלא מלחו. אבל מלחו אסור. דאמר שמואל מליח ה"ה כרותח ובעי קליפה. וה"מ מליח שאינו נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לאו רותח היא כההיא בר יונה דנפל לכדא דכמכא דאית ביה חלב ומלח ונאכל. ושריא רב אחא מפשרונייא. וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי. הלא"ה אסור. ולא אמרן אלא דלא תבלי' בתבלין אבל תבלי' בתבלין כולו אסור ומסתב' מדנקיט ה"מ חי כו' גבי ההוא עובדא דההיא בר יונה הכא במס' חולין [קי"ב ע"א] ובפסחים [ע"ו ע"א] ולא אמרן גבי צונן בתוך צונן. ש"מ דלא אמרי' צלי צונן בעי קליפה אלא בכדא דכמכא שיש בו מלח אבל צונן בתוך צונן דעלמא בהדחה סגי. ודווקא צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יבש ובלע שפיר. אבל מבושל צונן לא. ואית מ"ד ה"ה למבושל. ומסתברא לן צונן בתוך צונן דווקא צונן שנגע (בטהור) בגוף האיסור. אבל צונן שנגע בצונן שבלע מגוף האיסור. כגון בשר היתר שהניח בקערה של איסור לא בעי הדחה והא דפליגי [חולין קי"א ע"ב] בסכין ששחט בה דאמר צונן אמרי לה בעי הדחה א"ל ל"ב הדחה ומשום דבשחיטה איכא חמימותא כ"ד והא (דקמ"ל) [דאמרי לה] דל"ב הדחה משום דסכין קשה לבלוע וקשה לפלוט. והשוחט בש"ג למ"ד ביה"ש צונן מה"ט מדיח משום שמנונית שעליו כדאמרינן [חולין קי"א ע"ב] בצונן שחתכו בסכין. וגבי סכין טריפה דאמר דבעי הדחה בצונן משום דבשחיטה דבעי למישחט אית בי' חמימות כ"ד אבל אם היה רוצה לחתוך בו ד"א אפילו הדחה לא בעי. והא דאמר טבח צריך שיהיה לו שני כלים (שלמים) [של מים] א' שמדיח בו בשר וא' שמדיח בו חלבים משום דגוף איסור החלבים יש בו.
<h2>דף קיד.</h2>
ת"ר המבשל במי חלב פטור מי חלב אינה כחלב ומסתברא לן דמי חלב היא אחר שעשה ממנה הגבינה שמנהג היא שמרתיחין נסיובא (דחלבה) ומוציאין מקפה עבה ויש שקורין אותה טיוק"א ובלשון ערבי אלנקא"ש אבל נסיובא דחלבה חלב היא וכיון דאנפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לא לקי אאכילה לא לקי. ומיהו איסורא דרבנן איכא דא"א בלא צחצוח חלב.
<h2>דף קטז:</h2>
ונוסחא בספרים התם בנוסחי עתיקי. קיבת הנכרי ושל נבילה אסורין (להעמיד) [המעמיד] בעור הקיבה אם יש בנ"ט ה"ז אסורה כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וטריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת (שקיבתה) מפני שכנוס במעי' אטו קיבת נכרי לאו נבילה היא אר"ה בלוקח גדי מן הא"י עסקינן חיישינן שמא ינק מן הטריפה וכו' אלא חיישינן שמא ינק מן הטמאה. הא לטריפה לא חיישינן. דקיימא לן [ס"ג ע"ב] הלוקח ביצים מן הא"י. אין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות דווקא טריפות דלא שכיח. אבל טמאה דשכיח חיישינן. והיינו דפריך התם גבי ביצים וניחוש שמא של עוף טמא דאע"ג דמיעוטי דעופות טמאים נינהו. הא שכיח דהא שכיח גבייהו. ואע"ג דשינוייא דר"ה ליתא ואדשמואל סמכינן שמואל בהא מודה אלא משום דקשיא (להו) [ליה] א"ה דידן נמי דלא קמתרץ הכי [ול"ש דידהו] ול"ש דידן חיישינן לטומאה כדאמרינן [ס"ג ע"ב] באומר של עוף פלוני וטהור הוא. מיהו האידנא ליכא למיחש דלא שכיחי. ומסתברא לן דכי מחזקינן איסורא במלתא דלא שכיח לא גזרינן. ומה"ט לא חיישינן בשמן ודבש של א"י [ע"ז ל"ח ע"ב] משום קדירה ב"י משום דסתם כליהם אינן ב"י כדאמרינן [ע"ז ל"ה ע"ב] בקורט של חלתית.
ושמואל אמר חדא קתני קיבת שחיטת א"י נבילה ואסורה ואוקי קודם חזרה אבל לאחר חזרה קיבה שלהן מותרת דפירשא בעלמא היא דאמר (ר"ש) [שמואל] מפני מה אמרו גבינות של א"י אסורה מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה אבל קיבה גופא פירשא בעלמא היא דתנן [ע"ז כ"ט ע"ב] שאל את ר' יהושע מפני מה אמרו גבינות של א"י אסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת עגלי ע"ג והא כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה היא. וסיפא דקא פסיק [חולין קט"ז ע"ב] טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת לאחר חזרה וה"ה לכשרה שינקה מן הטריפה דכשרה ומשנה לא זזה ממקומה ירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ז] כשרה [שינקה] מן הטריפה קיבתה אסורה כמשנה ראשונה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת כמשנה אחרונה. והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבילה בקיבת שחיטת א"י ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב הכנוס בעור קיבה פירשא בעלמא. ולישנא דהלכות היא. ועור קיבת נבילה דקאמר ל"ד וה"ה בעור קיבת כשרה שחוטה כדקתני במתני' המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה ומילתא דשמואל נקט דקאמר מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה ושמואל לא הו"ל (כעור) [בעור] קיבת שחוטה דהא שחיטת א"י נבילה היא ופסק רש"י ז"ל דפ' חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו איסור גמור הוא מדקתני מתניתן [חולין קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה דש"מ דלא פירשא היא אלא חלב גמור ותניא נמי [ק"ט ע"ב] קיבה שבשלה בחלבה אסורה. לא דייק לן דההיא משנה ראשונה היא כדפרישית ומוכח בירושלמי וכדאיתא בע"ג [ל"ד ע"ב] דאיסורי הנאה שרי (פרשנוהו) [פירשייהו] והלכתא מותר להעמיד בקיבה גופא אעפ"י שנמלח. וגבינות הא"י אינן אסורין אלא לשמואל מפני שמעמידין בעורה ולר' ירמיה לפי שא"א בלא צחצוח חלב שהוא אסור משום חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו ואיכא למיחש לחלב טמא דקאי ביני נטפי ושמואל ור' ירמיה וכולהו אמוראי דפליגי התם בע"ג [ע"ז ל"ה ע"א] מר אמר חדא ומא"ח ול"פ מר כי אתריה ומר כי אתרי'. ושמעתי בספרד נותנין אותו בתוך יורה רותחת ובתוך שומן חזיר וכל היכא דאיכא למיחש לחדא מינייהו חיישינן ואע"ג דהאידנא ליכא למיחש בהני חששא ולא לחזיר שהיא חד מינייהו (ו)אנן מיעוטי אנן ואיכא דוכתי דשכיחי ואכתי באיסורא דרבנן קיימא. ועוד שהרי לא עמד ב"ד לבטלה דקי"ל [ביצה ה' ע"א] כל דבר שבמנין צריך מנין. ירושלמי בסנהדרין פרק דיני ממונות [פ"ג ה"ה] בזה"ז מהו ר' ירמיה סבר למימר בטל דבר בטלה גזירה ר' יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויחזור ויבטל ומיהו לא בעי גדול בחכמה ומנין כיון דבטל דבר. והכא לא עמד ב"ד לבטל והגזירה במקומה וקי"ל כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. והחמאה מחלוקת בני בבל ובני א"י אנשי מזרח מתירין ובני מערבא אוסרין אותה מפני חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו ואין בידינו מנהג ואיסור איני רואה והמחמיר תע"ב. ירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ח] חלב למה אסור אריב"ל משום תערובת חלב בהמה טמאה רב אסי אומר משום גילוי ויעמיד משום ארס העומד דאמר מר ג' מיני ארס הן כו' ומשמע דהיינו פי' דקאי ביני נטפי דגמרא בגבינה וגבינה וחלב אסור משום גילוי ור' ירמי' דאוסר משום דא"א בלא צחצוח חלב כלומר דאסור משום גילוי דהיינו ארס דביני נטפי והאומר מי חלב ומי רגלים אסור משום ולא תאכל הנפש עם הבשר טועה הוא דחלב דפריש מותר ואפי' בחלב דמהלכי שתים משא"כ בדם והאוכל גבינות הא"י היום עובר אדרבנן ומקרי עבריינא ופורץ גדר ישכנו נחש. אבל מותר לשאת ולתת בהן כדגרסינן בירושלמי במרובה (ובשבועות פ"ז כ"ד) [ובשביעית פ"ז ה"א] שאסור ד"ת אסור לעשות בו סחורה הרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל. ר' הושיעא נסיב יהיב בהדין (מוכיח) [מורייס]. ר"פ נסב ויהיב (ו)בהדין חלתותא. וגרסינן התם [שביעית פ"ז מ"ד] ציידי עופות ודגים שנזדמנו להן טמאין מוכרן רי"א אף מי שנזדמנו לפי דרכו (ליקח) [לוקח] ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך וחכמים אוסרין וקי"ל כחכמים אעפ"י שאין אומנתו בכך ונזדמנו לו אסור ליקח ולמכור בהן לכתחלה. ואלו שנושאין בסחורתן כותלי דחזירי והנושא והנותן בחלבים אסור.
